<h1>נמוקי יוסף — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז י"ד ע"ב] מתניתין. שנהגו למכור. ואע"ג דתנן בפרקין דלקמן, אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גוים משום דחשידי על הרביעה, הכא במכירה תלינן במנהגא, משום דגוי חס על בהמתו שלא תעקר, דכל שנרבעת לאדם שוב לא תתעבר. אבל הא דלקמן, שהיא בהמתו של ישראל, חשיד הגוי על הרביעה, ומקום שנהגו, דלא חשידי על הרביעה, מוכרין. מקום שנהגו שלא למכור. מפני שחשודין על הרביעה ואין חוששין על עיקור בהמתן. אין מוכרין. משום לפני עור לא תתן מכשול, דבני נח מוזהרין על הרביעה משום דכתיב והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה שאין נעשין בשר אחד שאין זרע יוצא מביניהם. ובכל מקום וכו'. מפני שהיא מיוחדת למלאכה, וגוי עושה בה מלאכה בשבת. עגלים. אפילו עגלים וסייחים, לא שנא שלמים ולא שנא שבורים דלאו בני מלאכה נינהו, גזרו בהו רבנן, דילמא אתי לאחלופי בגדולים ושלמים הראויים למלאכה. ובגמרא מקשינן, וכיון דזבנה לאו בהמת ישראל היא, ומשני דגזרינן מכירה אטו שאלה ושכירות דאכתי היא בהמת ישראל, וכתיב למען ינוח וגו'. ר' יהודה. דלא גזר שבורה אטו שלימה, דהא שבורה לא אתיא לכלל מלאכה לעולם, אבל עגלים וסייחים דאתו לכלל מלאכה גזר קטנים אטו גדולים. מתיר בסוס. לפי שאין מלאכתו אלא לרכיבה, ורכיבה לאו מלאכה היא אלא שבות.
<h2>דף יג:</h2>
[ע"ז ע"ב ע"א] בא חברו. בן נח. אלא סיפא כשגזל בן נח מבן נח פחות משוה פרוטה שנטל מישראל השני לא גזל כלום, כיון שהראשון לא קנאו. אם כן אמאי נהרג השני. אלא לאו שמע מינה משיכה בגוי קונה ש"מ. כתב הרא"ש ז"ל, מכאן פסק ר"ת ז"ל בתשובה דמשיכה בגוי קונה. וחזר בו רב אשי דהוה סבר כריש לקיש דאמר אינה קונה, והדר ביה וסבר כר' יוחנן דאמר משיכה בגוי קונה. משום דהך מילתא דבני נח היתה שגורה בפי כל, ומקובלין שכך היו דנין בדיני בני נח. ונפקא מינה בישראל המקנה לגוי חלק בבהמתו לפוטרה מן הבכורה, צריך שיקנה הגוי במשיכה כר' יוחנן. ומשיכה אינה קונה אלא באגם או בסמטא או בחצר של שניהם. והרוצה להחמיר יעשה קנין כסף ומשיכה, או יקבל פרוטה מן הגוי ויקנה לו מקום בחצירו לקנות הבהמה מטעם חצר הגוי, עכ"ל.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז ז' ע"א] הנשאל לחכם וטימא. בענין טומאה וטהרה מיירי, וכן ואסר בענין איסור והיתר, כעין ספק טרפה והדומה לו, אבל בחיוב וזכות חברו חוזר ומזכה. אי נמי אם הראשון טיהר ונתיר, חבירו רשאי לטמא ולאסור, דדוקא בענין טומאה ואיסור הוא דאמרינן לא ישאל לחכם אחר, לפי שכיון ששאל ממנו תחלה גמר בלבו לעשות ככל אשר יורה אותו, והא שויא חתיכה דאיסורא. והאי לא ישאל לא בעי למימר שאם שאל שיוכל להתיר חבירו, דאינו רשאי ואין לו היתר קאמר, דתניא פרק אלו טרפות [חולין מ"ד ע"ב], חכם שטימא אין חברו רשאי לטהר, וכן אם אסר אין חבירו רשאי להתיר ואינו רשאי הכי משמע, דאם התירו אינו מותר, ואפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין, מדקאמר בתר הכי אם היו שנים וכו', אם היו שנים שהיו שניהם יחד כששאל וחולקין. במנין. התלמידים, שרבץ תורה הרבה, או שנוטים התלמידים אחר דבריו. הלך אחריו, אע"פ שהוא מיקל. ואם לאו, שהם שווים. הלך אחר המחמיר, ודוקא בדבר שאין בו מחלוקת. [אלא משיקול הדעת, אבל אם טעה בדבר משנה חוזר ומטהר ומתיר], כדתנן בבכורות [כ"ח ע"ב], ומייתי לה בסנהדרין פרק אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א], מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה, ואמרינן התם אילו הואי ההיא פרה הדרא, כיון שטעה בדבר משנה. וליכא למימר דטעמא משום דהוו רבים לגבי יחיד, דהא אמרינן דלענין להתיר אין חילוק בזה. כתב הרא"ש בתוספות, תימה למה לא ישאל לחכם אחר, אולי טעה הראשון ויחזירנו השני. ופירש רבינו יצחק ז"ל דאין הכי נמי אם שאל לחכם ואסר לו יכול הוא לומר לחכם אחר דבר זה שאלתי לפלוני חכם וטימא לי, אבל בסתם לא ישאל לו אלא יודיעהו שכבר אסר הראשון, ואם יראה לשני שטעה החכם הראשון ילך ויתוכח עמו אם יוכל להוכיח שטעה בדבר משנה יחזירוהו, ואם חולק עמו בשיקול הדעת אין בידו להתיר, דכבר שוייה חתיכה דאיסורא, הואיל ואין יכול להתיר מתוך דברי המשנה או מתוך דברי אמוראי, ומאי דאמרינן לקמן פרק אין מעמידין [מ' ע"א] ובפרק בתרא [נ"ז ע"ב], נפקי שיפורי דמר ושרו ושיפורי דמר ואסר, התם מיירי שבא לפני שניהם יחד ונחלקו זה על זה. בשל סופרים. בחומרא דאחמור רבנן כדי לעשות סייג לתורה רשאי לילך אחר המיקל אם ירצה, ואין לתפוש עליו ולומר ומקלו יגיד לו כל המיקל יגיד לו. כתב הרא"ש ז"ל, מכאן היה פוסק ר"ת ז"ל דכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. ורש"י ז"ל פסק הלך אחר המחמיר. וריב"א ז"ל היה אומר דכל איכא דאמרי טפל לגבי לשון ראשון, כי רב אשי סדר לשון המרובים והעיקר בתחלה, ועל לשון היחידים והטפל אמר איכא דאמרי עכ"ל. כתב הרא"ה ז"ל, הטועה בשיקול הדעת, אם בא לחזור בו ומכיר שטעה בדבר, חל דינו לטומאה ולאיסור, ואינו בחזרה. ואם היה במקומו גדול ממנו בחכמה, אין שיקול דעתו כלום וחוזר, איזהו טועה בשיקול הדעת, כגון דבר שנחלקו בו אמוראים שנים או שני תנאים, ולא נפסקה הלכה בפירוש כאחד מהם, ונמצא לאחד מהגאונים ז"ל או מן החכמים המפורסמים בחכמה שפסק כאחד מהם, רואין אילו שמע דבריו מתחלה היה חושש לדבריו, ומפני שלא שמע דבריו עדיין דן דין זה, הרי זה כטועה בדבר משנה, ואם לאו, דינו כטועה בשיקול הדעת. עוד כתב ז"ל גבי הא דנחלקו בבת אחת שבא לפני שניהם יחד הלך אחריו ואם לאו בשל תורה וכו', במה דברים אמורים בדבר אחר כיוצא בו של אותו דבר שנחלקו ולענין אחרים השומעים, אבל לענין עצמן או לענין אותו דבר שנחלקו עליו ואפילו אנשים אחרים אלו עושין כדברי עצמן ואלו עושין כדברי עצמן ואלו עושין כדברי המתירין ואלו עושין כדברי האוסרין, לפי שמעולם לא חל איסור על זה. וכן עלה דהא דאמרינן הלך אחריו וכו', אם הוא מתיר מ"מ האוסר אינו רשאי לנהוג היתר במה שהוא סובר שהוא אסור, אבל אסור הוא להורות לאחרים לאסור כנגד מרובין או גדול ממנו, וכשהם שוים וחולקין זה עם זה אסור להם לעשות אלו כדבריהם ואלו כדבריהם ויחלקו לשתי כתות, שנאמר לא תתגודדו, שלא יעשו אגודות אגודות, אלא נוהגין כולן לחומרא, ע"כ.
<h2>דף לז.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] מתניתין. לבור. של יין היתר. ימכר. דסבר שאין בו כח ליאסר בהנאה אלא בשתיה לחודה. ומוכרו כולו חוץ מדמי יין נסך שנפל שם. ואם יין האסור שוה דינר יוליך אותו דינר לים המלח, ונמצא שאינו נהנה מיין נסך.
[ע"ז ע"ד ע"א] גמרא. חבית. כשנתערבה חבית של יין נסך בחביות רבות דהיתירא, ואין ניכר איזוהי של יין נסך, התם הוא שאמר רשב"ג ימכר כולו, ומשליך דמי חבית של יין נסך לים המלח. אבל לא יין ביין. אם נתערב רביעית של יין נסך אפילו במאה כורין של יין כשר, הכל אסור אפילו לרשב"ג. אפילו יין ביין. פליג רשב"ג ביין ביין. יין נסך ודאי. שנתנסך לע"ז ונתערב עם יין היתר. אסור. כל היין בהנאה. חבית בחבית. חבית של איסור שנתערבה בין החביות של היתר ואינה ניכרת. מותר. הכל בהנאה חוץ מדמי אותה חבית. סתם יינן. שלא נודע בבירור שנתנסך לע"ז אפילו בנתערב ממש אינו אוסר הכל אלא אותו יין לחודיה מתסר בהנאה. ומוליך דמיו לים המלח, וכל שאר היין מותר בהנאה. דגריע עירוב יין סתם, אע"פ שהוא אסור בהנאה, ממגע גוי. דכל מגע גוי מתסר בהנאה אע"פ שאין ידוע לנו אם ניסכו אם לאו. והכי אמרינן בפרק כל הצלמים [מ"ט ע"ב], ההוא גברא דאערבא ליה חבית דסתם יינן בחמריה אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ארבעה זוזי דמי חביתא ושדי בנהרא ואידך תשרי לך בהנאה.
